הכפר ווזבה הוא המקום באתיופיה שהכי משפיע ומעצב את זהותי, הכפר הוקם על ידי 2 סבי רבא שלי אבא סנדקה אליאס ואבא נדאו אנגדה זכרונם לברכה, שם גרו שושלת קייסים שבניהם ממשיכים בישראל את דרכם, שם גרו רבים מבני משפחתה של אימי. בכפר ווזבה, הוקם בית ספר היהודי, הראשון של רשת "אורט", בגיל שנה לקחה אותי אמי לבקר את הוריה ובני משפחתה, אף שמובן שאין לי שום זיכרון מביקור זה. אני חש בר מזל ואסיר תודה שנפלה בחלקי ההזדמנות לבקר במקום קדוש ומזונם.

המשפחה של אבא עברה לאדיס בתחילת שנות ה- 70, האחים רכשו השכלה אקדמאית ואחד אחרי השני היגרו לארצות הברית וקנדה, אימא שהייתה במסלול בריחה שיועד בעיקר לצעירים ואורגן על ידי אבא בוגלה והתבסס על פירצה שבגבול בין אתיופיה לקניה "נתקעה" באדיס אבבה לאחר שהקבוצה שקדמה להן נתפסה על ידי השלטונות. קרוב משפחה שחיי באדיס שכנע אותה להישאר בעיר הבירה ולא לחזור לכפר, ובהמשך שידך בינה לבין אבי ז"ל, ביום החתונה התקבצו ובאו רבים מהיהודים שחיו בעיר ואט אט התגבשה קבוצה מלוכדת שסייעה בשעת צרה ולקחה חלק בשמחות.

ההורים התחתנו ואמי שלמדה בבתי הספר היהודים בווזבה ואמבובר השלימה את השכלתה בלימודי ערב ועבדה בבנק המרכזי. אבי עבד כמנהל ברשות המכס באדיס אבבה. לימים אף אני כהוריי למדתי כלכלה והמשכתי את המורשת.

בניגוד לקרוביי שחיו בכפרים באורח חיים יהודי, זיכרונות הילדות שלי כוללות בעיקר משחקי ילדים אירועי ספורט באצטדיונים, רכיבה על אופניים מושכרים, מקלחת ושחייה במתקני "פלו ווחה" וטיולים ממושכים בגנים – "מנפשה", אינני זוכר טקסים יהודיים כל שהם בילדותי. כיון שעברנו לעיר, הייתה לנו משפחה מאוד מצומצמת. שמי המקורי שניתן לי על ידי אימי הוא גרמא, פירושו פלא, אמי הסבירה לי כי ילדה אותי, בנה בכורה, לבדה בעיר, רחוק מאוד מהמשפחה המורחבת הגדולה שיש לנו בכפר.

כילד באתיופיה לא ידעתי שאני יהודי כך שאף פעם לא חוויתי שוני מהשכנים, אינני זוכר מוטיבים דתיים מן הילדות. אף פעם לא חוויתי גזענות, עד יום העלייה בו אבא אמר לי שאני ואחי עולים לארץ ישראל, כשאבא אמר לי זאת הייתי המום, כמעט בדומה לילד שמספרים לו שהוא בעצם מאומץ, היה לי פחות מיום לברר מה משמעות הדבר, כל כך הרבה שאלות התרוצצו במוחי אבל אין זמן לשאלות ביום בו יש כל כך הרבה משימות עד לעלייה למטוס.

כמשפחה היו לנו חיים טובים עם אמצעים נוחים, בית גדול ומאובזר, רכב פרטי עוזרות בית, אומנם לא היינו נחשבים לעשירים גדולים אך מצבנו היה די טוב וכילד לא היה חסר לי כלום, מדי יום אימי בחזרתה מעבודה, בעיקר בילתה איתנו ועם האורחים ולא עסקה באחזקת הבית. ובנוסף כאשר קצב העלייה החל להתגבר בתינו שימש תחנה חשובה לרבים מקרובי משפחתנו אשר עברו מהכפרים לישראל והסתייעו בהוריי.

רוב סיפורי העלייה מתוארים כאידיאל שהתגשם, כחלום שסוף סוף בא אל מימושו אך אצלי הזהות היהודית הייתה נעדרת או רופפת ומעולם לא חשבתי על כך, סיפור העלייה שלי התחיל בהודעה של אבי ביום העלייה עצמו, עד אז לא ידעתי דבר על כך. הרבה מדודי עלו לישראל לפני, ובדרכם לישראל שהו תקופת זמן בביתנו כתחנת מעבר לארץ ישראל וחלקם כגון אחיותיה הצעירות של אימי התגוררו בביתנו תקופות זמן ממושכות, אך כיוון שנאמר לי כי היעד שלהם הוא אמריקה כמו דודיי מצד אבי לא חשדתי בדבר.

אחת השאלות שאיתם נאלצתי להתמודד בילדות היא למה אבא שלח אותי ואת אחי הקטן בגיל כל כך צעיר לארץ ישראל, בילדות השאלות לא קיבלו מענה אך כאשר המשפחה בחסדי האל התאחדה בישראל יכולנו לשבת סביב שולחן השבת ולברר בניחותא את זווית הראיה של כולנו במסע הממושך של העלייה המשפחתית לישראל.

אבא סיפר כי במשך כשנה הייתה חרדה ממושכת בבית מפני סכנת החטיפה שמרחפת מעלי ומעל אחי, המלחמות בין המחתרות לשלטון הדיקטטורי באתיופיה הלכו והתעצמו והתרבו הסיפורים על חטיפת ילדים ונערים שבהם הסתייעו בתפקידים שונים ממודיעין, שליחויות קיבוץ נדבות התנקשויות וכו'. בשלב זה בשל קרבתו של אבא לגופי העלייה שפעלו באתיופיה ביניהם אבא זימנה שהיה מחלוצי המאבק לעלייה עודכן כי קרוב המשפחה צפויי לעלות לישראל יחד עם משפחתו בעוד שבוע, אבא ביקש וקיבל את הסכמתו כי יעלה אותנו כבניו בתנאי שידאג לכל הניירות והדרכונים, האישורים הונפקו באמצעות מתן שוחד לממונים ועלייתנו אושרה. אבא שמח ותכנן להעלות את כל המשפחה באותו אופן בתוך מספר שבועות, אך התוכנית לא צלחה ומאבא נמנעה היכולת לעזוב את אתיופיה ולבסוף קיבל אישור לעזוב את אתיופיה רק שנים רבות מאוחר יותר.

ביום העלייה אבא הודיע לאחי הקטן ולי כי היום לא נלך לבית ספר, אלה נצטרף אליו לקניות ב"מרקטו" השוק הגדול של אדיס. אבא קנה לנו בגדים נעליים ומכל הבא ליד אך לא קנה בגדים לשתי אחיותיי שהלכו לבית הספר וזה היה תמוה בעיני, אך לא שאלתי את אבי לפשר הדבר. לאחר מכן חזרנו הביתה ואבא החל לארוז לנו מזוודות . אבא חיבק אותנו והודיע בשמחה כי אנו טסים עם קרובי משפחה, תחילה אני זוכר שמחתי מאוד וחשבתי שאנו טסים לאימא שסבלה מאסטמה ונאלצה פעמים לעבור לאזור מרוחק מאדיס שנקרא דרה- דווה שבו האקלים היה מיטבי לחולי אסטמה בדומה לאזור ערד בישראל, ב"דרה דווה" פעל סניף של הבנק המרכזי בו יכלה להמשיך לעבוד, אך אבא אמר שאנו נוסעים לארץ ישראל וכאן קיבלתי את השוק שלי. הבנתי שאני הולך למדינה שבה חיים יהודים לבנים המדברים בשפה לא מוכרת והיו לי לא מעט חששות מהעלייה ללא אבא אמא והאחיות.

אמא כלל לא ידעה על תוכנית העלייה הפתאומית וכאשר עודכנה לבסוף התעלפה ואושפזה במשך שלושה ימים.

אנו זכינו לעלות לישראל תוך יומיים: טיסה מאדיס ליוון ומיוון לישראל. אך משפחתנו התאחדה רק לאחר כ 8 שנים, אימי עלתה בשנת 92 עם אחותי הקטנה עינב שנולדה אחר עלייתנו, אחיותיי גנט ומסרת כחצי שנה אחרי ולבסוף אבא עלה בשנת 94, כל אותה תקופה קיימנו קשר טלפוני ומכתבים בצירוף תמונות, כשאימי עלתה לארץ היא הראתה לי את כל מכתביי ואת הראשון אני שומר מאז באלבום.
המכתב הראשון שכתבתי לאימי כחודש ימים אחרי שעלינו ארצה

בסופו של דבר זכיתי להגיע לארץ הקודש ב- 12/6/86 ביום חמישי ערב חג השבועות- לימים החג הזה הפך להיות החג האהוב עליי כי הוא מסמל עבורי תפילה אבות ואמהות שנענתה בזכות שמירת הברית באדיקות ובשמחה וגאווה במשך אלפים בשנים, המשפחה שהעלתה אותנו שוכנה במרכז הקליטה באשקלון. לאחר כשלושה ימים דודתי שמהון (שמחה) אחותה הקטנה של אימי באה לקחת אותי משם לביתה במרכז הקליטה בקרית גת, שמחתי מאוד להרגיש סוף סוף תחושת בית בחיקה של דודה אותה הכרתי ואהבתי מאוד ודודים רבים נוספים כמו אחיה הגדול של אימי בייה נדאו. במרכז הקליטה גדלנו לתוך ילדות נפלאה : הרבה ערבות, חיבה ודאגה של דודיי, הם האכילו הלבישו ודאגו לפנק כדי שלא נרגיש חסרון ועצבות.
דודה שמחה אחי ואני, תמונה שנשלחה להוריי בשנת 1989

כחצי שנה למדתי בבית ספר "משואה" בקרית גת, לאחר כחצי שנה הועברתי לפנימיית "חופים" בבוסתן הגליל. כלומר מגיל 9 הייתי נוסע בתחבורה הציבורית מידי שבועיים מסלול של חיל קרבי : מקרית גת – לתל אביב – חיפה – עכו – בוסתן הגליל משם ברגל לפנימייה. לאחר מכן עברתי לפנימיית "נווה מיכאל" בפרדס חנה ומשם לישיבת "בני יהודה" בכפר מימון, כשמשפחתי לבסוף עלתה לארץ התגוררנו כשנה במרכז הקליטה בקרית גת ועברנו לבית הקבע בקריית מלאכי. למרות שהייתי ילד פנימיות הייתה לי תקופת ילדות נהדרת, אני זוכר את בנות השירות הנפלאות והמקסימות שהרעיפו עלינו אהבה, את המנהלים שהיו רגישים וסייעו לנו ככל האפשר בעיקר בשיחות התכופות לאתיופיה. ודמויות שהיו בגדר "מורה טוב מורה לחיים" כמו הרב אהרון שטיפל המלווה אותי בחיי מעל 20 שנה, בחום ובפרגון רב.

כילד שהתחנך בפנימיות היו תקופות בהם חשתי חסר הגנה, לא היה מי שיעמוד מאחורי ויתמוך בי, למרות המאמצים הרבים של הפנימייה לספק את צורכי לא הייתה הגנה עוטפת ועקבית כמו של אבא ואימא. בפנימייה היו ילדים נוספים בודדים, ללא הורים, הדבר סייע והקל על תחושת הבדידות ואפשר להתגבר על המצב יחד ובצורה טובה יותר.

החוויה של מרכז קליטה זו חוויה נהדרת, כיוון שכולם היו חברים של כולם, חגגנו את החגים ביחד, שיחקנו במשחקים אלמנטריים אך חוויית מרכז הקליטה שלי הייתה חוויה מאוד טובה ונעימה. תמיד היה אצל מי לאכול לשתות ולהתפנק, הייתה תחושה של לכידות ואחווה מעין משפחה אחת גדולה, במיוחד במרכז הקליטה בקרית גת שם הייתה קבוצת קייסים גדולה וחשובה בתקופת החגים, ממש חוויה רוחנית מעצימה.
בשנות 1989 עלו לארץ סבא מולה נדאו ז"ל וסבתא וורקיט סנדקה ז"ל אשר במשך שנים רבות, למדתי מהם את התשוקה ליהדות ואת הכרת הטוב לבורא העולם שזיכה אותם להיכנס לארץ יחד עם כל צאצאיהם, הם הגדירו את עצמם ראשית כיהודים ירושלמים לאחר מכן כישראלים פטריוטים ולבסוף כביתא ישראל אשר גלו לאתיופיה. פתאום הבנתי שההמנון האתיופי שכל כך אהבתי ואותו ידעתי לדקלם מילה במילה בכלל לא מוכר להם והוא חסר חשיבות וערך עבורם, גיבוריהם היו יהודים כפריים אשר בחרו להתרחק מכל קשר לא הכרחי עם המדינה ובנו להם גטאות יהודיים בהם קיימו אורח חיים דתי הדוק והקפידו על קלה כבחמורה בתנאים קשים ומורכבים בהוראת הקייסים ומתוך אמונה שהאל שגאל את אבותינו במצרים לא ישכח את בניו בהרי אתיופיה, ומה רבה הייתה הפתעתי שנודע לי כי בשעת האמת סבא כמו רבים מבני דורו היו אמיצים וגיבורים שנלחמו כנגד השלטון האיטלקי האכזר שניסה לבתרה לתתי מחוזות.

לאחר שסיימתי את לימודי התיכון התקבלתי למסלול העתודא הצבאית, סיימתי לימודי תואר ראשון בכלכלה והתגייסתי לצה"ל בשנת 2000, אחד הזיכרונות המשמעותיים בעבורי בשירות הצבאי התרחש בבה"ד 1 ביום הגיוס הגענו מאות צוערים לבית הספר לקצינים וידעתי שמתוכם יהיו רק כ- 400 שיצליחו את המסלול, הרבה פעמים זה נראה קשה ומורכב, החושה התבססה כאשר פגשתי בחורים חזקים יותר פיזית, עם ביטחון עצמי גדול יותר עם תמיכה משפחתית וחברתית גדולה יותר, אך התעלמתי מהקולות הפנימיים והתרכזתי במה שאני כן מסוגל לעשות ואכן כמאמר חז"ל יגעת ומצאת תאמין, סיימתי כמופת גדודי. התחילו במסע ותנו את המקסימום ותתפלאו מהכוחות הפנימיים האדירו שטמונים בנו

היה מהנה ומרגש לחזור לבקר באתיופיה מקום הולדתי וארץ מגורי אבותיי, ברוך ה' זכיתי לעשות טיול שורשים לאתיופיה, היינו קבוצה של חמישה וכל אחד זכה לבקר את המקומות החשובים עבור כל אחד מאיתנו : בית הורינו, בתי הספר בהם התחנכנו, בתי קבורות יהודיים וכן להנות מהנופים והצלילים הייחודיים של אתיופיה.

יחד עם זאת לדעתי כפי שידוע הגלות היא עונש, בורא עולם פיזר את עמו בין הגויים וכפי שהתנבאו הנביאים שב וקיבץ אותנו מכל קצוות תבל, ולכן אין צורך ותועלת מלהדגיש ולהחיות את ארץ מוצאנו כאשר אנו כבר בישראל, אין צורך שיוצאי רוסיה ידגישו את רוסיותם יוצאי ארה"ב את אמריקנותם ואנחנו את אתיופיותינו, ממש כמו שאסיר לא משוויץ לאחר שיחרורו בבית מאסרו אלא נהנה מהחופש והחירות ששוב זכה להם בבתו.

המסרים שלי לדורות הבאים:
לצערי אני רואה פעמים מראות של איבוד תקווה ושומע קולות של שבר גדול, אבל אני רוצה להגיד לדור הזה שאם אבות אבותינו עשו את המסע הענק שנמשך אלפי שנים בגלות המבודדת באתיופיה בהם עלינו לגבהים שזכינו להקים שושלת מלוכה ששלטה בגאון על חבלי ארץ גדולים והתרסקנו לתקופות קשות בהם הרגו בנו הפורעים ושדדו מאיתנו את אדמותינו ואת רכושנו בנינו ובנותינו ולבסוף עמדו באתגר להגיע לירושלים, האתגרים הניצבים לפנינו בארץ הם קלים לאין שיעור ועל כל אחד מאיתנו החובה לוודא שאת חלקו במסע האישי הוא יצלח מתוך מחוייבות עמוקה לאבותיו ואמותינו, מטרת המסע לא הייתה שנשבר בחלקו האחרון גם עם הקשיים אמיתיים, עלינו מוטלת החובה להיאבק בהם ולהמשיך למימוש מטרת העל לבנות ולהיבנות בארץ ישראל ולקנות בזיעה את נחלתנו ולהקים בה זיכרון חי ונושם לכל מי שבזכות הקרבתו נגאלנו ולהשאיר מדינה חברה קהילה ומשפחה מתוקנים ובריאים לדורות הבאים.

הזהות המרכזית של ביתא ישראל היא לא צבע ולא דגל אלה האמונות הנורומות הערכים והמנהגים החזקים שהיא שימרה: נידה, חסד, תנ"ך ותפילה לכידות צניעות.. . אני חושב שזו השליחות שלנו, לשמר את הזהות הפנימית והעמוקה של ביתא ישראל. לצערי אני רואה שבדור הזה נטפלים דווקא למאכלים למוזיקה ובעיקר לאתגרים הנובעים מצבענו כתוצאה מחולאי הגזענות . רציתי לאתר ניצוצות פנימיים של העדה האתיופית ולהעביר לדור הבאה לפיד בוער ואמיתי. אני חושב שכשאנו באים להציג את הקהילה של ביתא ישראל זה לא יהיה נכון שהעיקר יהיה מאכלים ומוזיקה.

יזמתי והקמתי אילן ייחוסין של משפחתי שאט אט התפתח לאילן היוחסין הקהילתי, כיום אילן זה הוא אחד האילנות הגדולים ביותר בבית התפוצות ומספר את מבנה הקהילה ומנסה לשמר את הפרטים הנוגעים לכל אדם בכדי שנעביר לדורות הבאים תכנים הרבה יותר מהותיים כאשר כל אדם חוזר ומשמר ניצוצות מאבותיו ומשפחתו ולסוף נקים יחד את הלפיד השלם שיאיר את דרכנו כפרטים וככלל. ולכן אני מאמין, אם הדור הקודם, הצליח ללא שפה, "חוצפה ישראלית בריאה", והשכלה מערבית, אין לי ספק שהדור הצעיר יתפוס את עצמו לבסוף, הוא יצליח לחזק את הזהות העצמית הביתא ישראלית, האמונה ותחושת המסוגלות וינפץ את תקרות הזכוכית ויכבוש פסגות שעדיין מחכות לנו.