אבי ואימי במשך שנים רבות היו מקיימים מידי שנה סעודת הודיה אחת לכבוד בורא העולם, הודיה על כל הטוב והשפע אשר חנן אותם האל באותה שנה, לסעודה הוזמנו כל בני המשפחה השכנים והחברים וכמובן הקייסים הקדושים ובמיוחד קייס עזריה האגדי. שהתפללו בשנה הבאה בירושלים הבנויה. כך שאת ילדותי אני זוכרת כתקופה נהדרת מלאת שמחה צחוק ושפע, בווזבה היו ילדים רבים וכמעט כולנו היינו או קרובי משפחה או מחותנים, כך שחשתי שיש לי בית ענק בו בכל יום יכולתי לשחק ולישון ברבים מבתי הכפר עם חבריי וחברותיי, כך החיים המשיכו עד גיל 17 בו התחתנתי בשידוכים, מעט אחרי החתונה בעלי לימים גרוש שלי עלה לישראל ואני נשארתי בבית הוריי.

כמה שנים קודם לכן אחותי הגדולה השתתפה במסע של צעירים לעבר ישראל דרך מדינה שכנה, הניסיון כשל והיא נשארה באדיס אבבה והקימה משפחה, וכאשר שמעה מה שקרה איתי ביקשה שאעבור לעיר ומכאן יהיה קל יותר להעלות גם אותי לישראל. המעבר מהכפר הקטן ווזבה לעיר הגדולה אדיס אבבה היה מאוד מפחיד ומלהיב, מצד אחד פתאום לא הכרתי אף אחד חוץ ממשפחתה של אחותי, הייתי מוקפת גויים שהיה אסור שידעו שאני יהודיה, לא בגלל החשש שיהרגו אותי אלא החשש שהחיים שלנו יהיו קשים יותר, ומצד שני פתאום נחשפתי לחיים המערביים והנוחים בכפר באדיס המשכתי את לימודיי ונקלטתי כתלמיד בכיתה ו' (באותם ימים הגיל כלל לא היה משמעותי, הדבר היחיד שקבע את כיתתך היו ההישגים הלימודיים במבחני השכבתיים הארציים שהתקיימו מידי שנה.

העלייה לישראל
לאחר כ- שלוש שנים אצל אחותי, הצליחו לארגן לי דרכון וכרטיס טיסה כתיירת לייוון ומשם עליתי לארץ ישראל, אני זוכרת את ההתרגשות הרבה את החווית הטיסה שגם הייתה מעט מפחידה, את העלייה ליוו תחושות של הגשמה של שמחה עצומה, וגם תחושות של כאב על כך שהוריי ואחיי נשארו באתיופיה, לכן בשנים הללו הייתי מנסה לעזור למשפחתי בכל דרך.

לאחר העלייה נקלטתי במרכז הקליטה בקרית גת, במרכז גרו כ- 100 משפחות עולים, האווירה הייתה ממש כייפית, האולפן פעל במרכז סביבו מגרשי הכדורגל והכדורסל, ליד כל דירת קרקע הייתה חצר דשא קטנה, שם היינו יושבים משחקים שומעים שירים, כותבים מכתבים. מרכז הקליטה מאוד הזכיר לי את הכפר, רבים מהמשפחות היו קרובים או מוכרים לי והתחושה הכי משמעותית הייתה שאנו ביחד מוגנים ומאוחדים, בשבתות ובמועדים היינו מתאספים בבית הכנסת מתפללים יחד עם הקייסים ואוכלים את המסאווית, את פסח אני הכי זוכרת היינו עורכים שולחנות רבים לכל המשפחות כולן ברחבת המגש כדורגל ובמדשאות מסביב, הקייסים בדומה לאתיופיה היו מקריבים את קורבן הפסח לאחר כשנה שני ילדיה הגדולים בני 8 ו- 7 של אחותי עלו לארץ, את ההחלטה ואת כל הסידורים מסביב כולל זיוף התעודות לידה והדרכון עשה בעלה אבא מולועלם אסרס מתוך כוונה להעלות את המשפחה בתוך מספר חודשים, אך הילדים נשארו איתי למעלה מ- 6 שנים, במהלך הזמן הזה עשיתי הכל בכדי לספק להם את כל הצרכים מבגדים מזון וחינוך, הילדים אומנם למדו בפנימיות אך תמיד הקפדתי יחד עם אחי הגדול בייה ועם אחייניתי אנתמר להיות להם מעטפת רגשית וחומרית.

במשך כל עשרת השנים בהם הייתי נשואה לא נקלטתי ולצערי הייתי בטוחה שאני ככל הנראה עקרה כדודתי האהובה, אך רצה הגורל והתגרשנו ובמקביל אבי ואימי שעלו לישראל כמה שנים קודם לכן וגם הם התגוררו בשכנות בקרית גת לחצו שאתחתן שוב ומי יודע אולי הפעם בורא עולם יברך אותי בפרי בטן, ואכן דרך שידוכים היכירו לי את בעלי סמאי ולאחר מספר חודשים התחתנו ועברתי לבאר שבע, וכפי שאבי ואימי התפללו ובירכו בורא עולם זיכה אותנו ב-6 בבנים ובנות שיחיו, שממלאים את חיי באהבה והמון גאווה על הלימודים השירות בצה"ל ביחידות קרביות שונות כולל בסיירת צנחנים.

במרכז הקליטה למדתי באולפן מעט עברית ודיי מהר התחלתי לעבוד במפעל בגיר עד סגירתו, ולאחר מכן עבדתי בעבודות שונות ובשנים האחרונות עובדת ומפרנסת את משפחתי כעובדת במוסך.

המסרים שלי לדורות הבאים
בגילי אני יכולה להסתכל על החיים ולראות מה עברתי בפחות מ- 60 שנה, בורא עולם זיכה אותי להגשים את חלום העלייה ובהמשך להקים בית לגדל ילדים ולראות שמחות רבים, ולכן הדבר הכי חשוב הוא לחלום ולא לאבד תקווה, חלום ירושלים פעמים מאוד קשה עבורנו, הצעירים שלנו וביניהם ילדיי פעמים חווים אירועים לא נעימים וקשים, ותמיד אני אומרת להם תזכרו שאני מבקשת ממכם להמשיך את המסע של הסבי רבא שלי של הוריי ושלי לעבר ירושלים, ללמוד לעבוד לשמור על המשפחה ועל המסורת היהודית. וגם אני הייתי רוצה שלא ישכחו את הדורות הקודמים ושיכתבו אליהם את הספרים ובהמשך יעשו עליהם סרטים כי הם הגיבורים האמיתיים, הם אלו שלא איבדו תקווה למרות כל האתגרים שהיו לנו באתיופיה.