סיפור הגבורה של סבא מולה נדאו באתיופיה

אלינוי אייך כותבת על סבא רבא שלה כחלק מהצורך להכיר את הסיפור המשפחתי היחודי שלנו

ביום שבת ישבנו בבית וראינו את התמונות באלבום, אחת התמונות הייתה מאוד מיוחדת ושאלתי את אבא מי האנשים ומה הקשר שלהם אלינו? ואז אבא סיפר לי את הסיפור הבא: ההורים של סבא וסבתא שלי מצד אמא היו חברים מאוד טובים, יחד הם הקימו כפר שעם הזמן הפך לכפר מרכזי של יהודי אתיופיה בשם "ווזבה". שם נולדו להם ילדים וכולם חיו באושר ושמחה כחקלאיים ובעלי מקצועות כמו נפח, מעבד עורות ואורג.

כאשר סבא וסבתא גדלו החליטו ההורים שלהם לחתן אותם, הסבים שלי הקימו בקתה קטנה וגרו ליד הוריהם בכפר, יחד עם שאר האחים והאחיות שגם הם התחתנו ובחרו לגור ליד ההורים. בימי מלחמת העולם השנייה הצבא האיטלקי כבש חלקים גדולים מאתיופיה, והצבא החל להתקדם לעבר מחוז גונדר, שם נמצא בין ההרים הכפר ווזבה. באותה תקופה הגברים בכפר נאספו ביחד עם השכנים הגויים שגרו בכפרים סמוכים, הם דיברו על מה שצריך לעשות בשביל להתמודד עם החשש שהאיטלקיים יגיעו לכפר בליווי בוגדים מקומיים ויהרגו וייקחו את הכסף ואפילו את הילדות והנשים.

באסיפה חלק מהאנשים החליטו שזה מסוכן מידיי והם לא מוכנים להשתתף בשום פעולה וחלק הסכימו עם אלמנך אחיה הגדול של סבתא שנבחר כמנהיג ועם סבא ששימש כסגן שלו, שיש להקים כוח קטן שילחם באיטלקים למרות החשש כי בקרב רוב הסיכויים שהאיטלקים ינצחו אותנו. לבסוף הקימו כוח של כ- 12 גברים עם רובים ישנים ורובם קרובי משפחה והתחילו להתאמן חלקם ירו בפעם הראשונה בחייהם, באימונים סבא מולה נדאו (השני מימין) התגלה כצלף שפוגע בכל מטרה.

לאחר מספר שבועות הגיעה הידיעה ששלושה משאיות איטלקיות מתקדמות לעבר אזור הכפר ווזבה. הכוח הקטן התקדם לעבר ההרים וארב להם בשעת חשכה במקום צר מאוד שמצידו האחד תהום והאחר עלייה תלולה.
סבא מולה וחבריו נלחמו כמו אריות ונצחו, הכוח שאף אחד מהם לא נפגע חיכה לאור ראשון והתקדם באיטיות לעבר המשאיות, שם גילו שבמשאיות ההרוסות היתה תחמושת גדולה של רובים איכותיים וכדורים. הלוחמים האמיצים התחלקו ולקחו לביתם את התחמושת הרבה, חלק בחרו למכור ולהתפרנס מהשלל, אך סבא והאחים של סבתא שמרו את הרובים הרבים וכל אדם בוגר לאחר שהתחתן קיבל כמתנה רובה והפך לחלק מהכוח המגן של קהילת ביתא ישראל באיזור ווזבה.

שמחתי לשמוע על סבא של אבא וזה גרם לי גאווה שיש לו סיפור גבורה מדהים.

על מחבר המאמר

אלינוי אייך
מסרת – סדנאות והרצאות בנושאי מורשת יהודי אתיופיה וחינוך פיננסי
ניווט בעמוד
דילוג לתוכן