2. בן 9 – בהיותי כבן 9 ביום בהיר אחד אבא עידכן שעוד מספר שעות אפגוש משפחה שאיתה נטוס אני ואחי הקטן לארץ ישראל, אבא אמר שבעוד כחודשיים שלושה הוא אמא ו2 אחיותיי הקטנות יצטרפו, אך עד אז הוא סומך עליי שאהיה גיבור ואסתדר ועוד יותר אשמור על אחי הקטן ואשמש לו כאב. בערב נחתתי בבן גוריון אחרי נחיתת בניים ביוון ו-8 שנים שמרתי על אחי עד שהמשפחה שוב עלתה לארץ.

3. בן 13 – בסוף כיתה ז' החלטתי שיותר לו אחזור לישיבה וביקשתי לעבור ללמוד בפנימיה אחרת, הסיבה לבקשתי הייתה הרצון ללמוד בפנימיה מעורבת ולא כזו שיש בה רק בנים ולומדים בה בעיקר לימודי תורניים. רכז השכבה התנגד ובמשך חודש לא חזרתי לישיבה וגם לא קיבלתי את אישורו לשיבוץ מחדש בעליית הנוער, לאחר חודש וקצת הגיע לבתי עם האישור המיוחל הסתכל לי בעיניים ואמר לי משפטים בודדים " אני יודע שהסיבה האמיתית היא הקושי הלימודי, ראיתי שהתעודה שלך בסוף כיתה ו' הייתה מושלמת, אך בישיבה בשונה מהפנימיה שבה למדו בעיקר עולים חדשים לומדים המצטיינים מהאזור כולו, אם תשאר אעזור לך ותשלים את הפער, אם תעזוב תדע שזה ילווה אותך כל החיים ולעולם לא תלמד להתמודד עם הקושי ולהצליח" השאיר את המכתב המיוחל והלך. בכיתי כי הוא כל כך צדק והייתי בטוח שרימיתי את כולם, יום ראשון חזרתי לישיבה וזכיתי ממנו לליוויי תמיכה וסיוע עד שצימצמתי את הפערים וסיימתי את התיכון עם תעודת בגרות במגמת פיזיקה היוקרתית.

4. בן 20 – לאחר סיום לימודי התיכון, החלטתי להיצטרף לתוכנית העתודא האקדמאית, ככלכלן, הלימודים היו מאוד מאתגרים אך יותר מכל היה קשה להיות "הילד" שרק סיים תיכון מול גברים ונשים שהגיעו אחרי מסלול חיים משמעותי, שירות צבאי, תעסוקה, בחלקם הקימו משפחה, ובנוסף היו פערים סוציואקונומי גדולים שלא אפשרו לי להרגיש נוח בקרבתם, וזה מאוד הקשה את היכולת לפתח קשרים חברתיים משמעותיים, מה שהביא ללמידה שקטה בסוף הכיתה. לאחר סמסטר קרא לי אחד הפרופסורים – פרופ' סילבר והחמיא לי על התשובות למטלות שהגשתי ועודד אותי להיות יותר מעורב כי יש לי מה לתרום לכיתה וכי ישמח ללוות אותי בהמשך לימודיי לתואר שני. שיחה כל כך מפתיעה מאדם שלא חשבתי שהוא מכיר בכלל בקיומי, אשר החמיא לי ועוד בסמסטר ראשון ידעתי שארשם לתואר שני.

5. בן 23 – מפקדי הראשון בצה"ל החליט בימיי הראשונים שאשמש לו כסגן וארכז את כלל החומרים לקראת הדיונים בראשותו ואסכם אותם, היה לי ברור שאני הכי פחות מתאים וכל משימה לקחה לי שעות רבות, בדגש על הסיכום הכתוב אשר היווה האתגר, בפעמים הראשונות הוא קרא את הסיכום ומחק כמעט את כל השורות, ובמשך דקות תיקן הכתיב והעביר לי שיעורים בלשון ובכתיבה צבאית, היו ימים שהעדפתי להישאר בבסיס לישון בכדי לתקן סיכומים ולהכין את הדיונים, בטיפשותי שנאתי אותו וראיתי בו את איוון האיום, שהגעתי לבה"ד 1 הבנתי שעברתי הכשרה מקיפה שהיתה הבסיס העיקרי שבגללו סיימתי כמופת גדודי.

ניתוח הסיפורים

סיפור חיי מלווה בפרידה מהתא המשפחתי החם והאוהב שגדלתי בו עד גיל 9, הפרידה הממושכת מאבא ואמא, הכניסו לחיי הרבה אנשים שמלאו את התפקיד בצמתים קריטים בחיי, לכן בחרתי ככותרת שתאגד את חמשת הסיפורים לכדי משפט "כל אחד יכול להיות האבא והמורה שהאחר צריך", באחד הימים שמעתי אדם שהחמיא לאבא שגידל ילד כמוני, ואבא בשיא צניעותו אמר האמת שיש רבים אחרים שלקחו חלק בגדילתו ואפילו חלקם גדול משלו, הייתי כבר גדול אבל הלכתי לחדר ובכיתי כמו תינוק כי האמת היא שיש בזה הרבה מן האמת ורבים האנשים שהיו שם לאורך כל שנות חיי בכדי לסייע לי לצמוח ולהתפתח, אך אין אדם בעולם שאני אוהב מעריץ ומתגעגע אליו יותר מהאבא הענק שהיה לי.

לאורך כל שנות חיי נפגשתי עם רבים שהיוו מבוגרים משמעותיים בחיי, אך האנשים שבחרתי לספר עליהם היו המשמעותיים ביותר, הם סיועו לי לגבש את זהותי להאמין בעצמי, ובמידה מסויימת להיות שלם למרות נקודות שבירה רבות שבהם ללא האכפתיות והעזרה מצידם הייתי כיום אדם אחר.

הזהות האישית שלי כמורה ואיש חינוך

כמורה לעתיד, אני כותב לעצמי את האני מאמין שלי הן כמטלה במסגרת תוכנית השחפ"צ אך יותר מכל בכדי לברר לעצמי איזה מורה אני רוצה להיות.
הזהות שלי כמורה בדומה לזהותי כקצין מורכבת מהמרכיבים האישיים השייכים לי ומהמרכיבים השייכים לפן המקצועי. כאן אתייחס רק למרכיבים האישיותיים ואנסה לקשר אותם לסיפור חיי.

אני תופס את עצמי אדם שעבר מסע והצליח לתפס בעזרת "מורים טובים" ובדומה לשחקן כדורגל שהגיע לנבחרת, אני מבקש היום לחזור למגרש והפעם כמאמן, כיום אחרי קריירה שלמה בצה"ל, אני חושב שההוראה היא התחום שאליו צריכים לחזור אנשים שמכירים בחשיבותה על מנת להיות המורים שלהם זכו בחייהם.